<h1>חידושי רבינו פרץ הכהן</h1>
<h2>דף מא:</h2>
[ת"ר ג' דברים מעבירין את האדם על דעתו ועל דעת קונו, אלו הן, גוים ורוח רעה ועניות] למאי נ"מ למיבעי עלייהו רחמי. פירוש שיצילנו המקום מידם. ואע"פ שנותן להם רשות, ע"י תפלה יצילנו מידם. דקדוקי עניות. שייך נמי לומר מעבירין על [דעתו], שבסיבת העניות אדם עושה כמה דברים שלא היה חפץ לעשות, וגם [אין הקב"ה] חפץ (שידרבא) [שידכא] האדם בעניות, אלא גרם מזלו, והוא נתן הכח אל האדם שיתנהג העולם על ידי הכח שיפעל ביצורים בטוב או ברע. ומכל מקום על ידי רחמים אפשר שישנה המזל או שיוציאנו השם יתברך מתחת כח המזל.
[ג' אין רואין פני גיהנם אלו הן דקדוקי עניות וחולי מיעים והרשות וי"א אף מי שיש לו אשה רעה וכו' למאי נ"מ לקבולי מאהבה. פירש"י] דמכפר עליה. מאחר שהם לו לכפרה תחת דינה של גיהנם. וכיוצא בו כתב רב סעדיה על סובלי צרות הגלות, שיש להם לקבל בסבר פנים יפות שהוא במקום נקמתם ביום הדין.
<h2>דף מג:</h2>
תוד"ה אילימא. אי הכי בחול נמי לישתרי. בתוספות הקשו אמאי אסור בימות החול, הא לא אתא משיח בן יוסף קודם. אינה נראית קושיא, משום דלא מצינו שיצטרך לבוא משיח בן יוסף קודם. ואם יבא, שמא יבוא בארצות שלא ידענו.
<h2>דף מה.</h2>
תנא קעילה עיר הסמוכה לספר היתה. וא"ת ומנלן דשבת היתה, כדכתבו תוספת בפנים. [וי"ל] דמה דאמר הפסוק והמה שוסים את הגרנות היינו שלא באו אלא על עסקי תבן וקש. ומדאתא קרא לאשמועינן דעל עסקי תבן וקש באו, משמע דבא לומר דשבת היתה ודמותר להלחם בשבת גם אם לא באו אלא על עסקי ממון, דאי בחול הוה מה לי אם באו על עסקי תבן וקש או על [עסקי] נפשות, הרי בין באו על עסקי ממון בין על עסקי נפשות צריך להלחם בם. ולא היה לקרא להודיענו על מה באו, (ואם) [ועל] כן הוכיח רבי דוסתאי מהאי קרא דבעיר סמוכה לספר מיירי.
[הרי שמואל הרמתי ובית דינו קיים. פירש רש"י ומידי דאיסור והיתר לא משייל באורים ותומים]. ותימה על לשון רש"י, וקשיא, דאם כן הוה ליה למימר איסור והיתר לא משאיל באורים ותומים, דלישתמע אפילו אין להם למי לשאול. ולא היה לו לומר הא שמואל [ובית דינו קיים] משמע מפני שיש להם למי לשאול אין לשאול באורים ותומים. ואין לומר דרש"י רוצה לומר דמילתא דאיסור [והיתר] שיש למי לשאול כמו זה דשמואל היה קיים. דלא הוה מפרש הלשון שפיר. אלא היה לו לפרש דמילתא דאיסור והיתר דנוכל לשאול לא מטרחינן אורים ותומים. וגם כל זה לשון מיותר לבלתי צורך, דפשט דשמואל קיים משמע דפריך דאין לשאול באורים מה שנוכל לשאול אחרים נראה רוצה לומר דאין לשאול באורים ותומים איסור והיתר גם מילתא דלא נוכל לדעת מפי אחרים. ומשום הכי הוצרך לומר הא שמואל קיים משום דענין המלחמה תלוי בזאת ההוראה מדיני המלחמה הצריכה היא דמותר לשאול. ולהכי הוצרך לומר מפני זה לא היה להם לשאול. הרי היו יכולים לשאול שמואל. ואם תאמר ואמאי צריכינן לאותו טעם שפירש רש"י ז"ל דמילתא דאיסורא והיתירא לא משיילינן, משמע דרוצה לומר אפילו אין למי לשאול, הא אפילו כד נימא שיילינן הכא אין לשאול משום דשמואל קיים. וי"ל דאי שיילינן באורים ותומים מילתא דאיסור והיתר למי שאין לו ממי לשאול, בזה שענין המלחמה תלוי בה אפילו היה למי לשאול היה מותר, דאין לאחר הדבר עד שנלך לשמואל, הואיל וכיוצא בו שיילינן כי לא נמצא למי לשאול. דשקולים הם דבר שאין לו למי לשאלו ואין מענין המלחמה לדבר שאפשר לשאלו והוא מענין המלחמה. אבל כיון דלא שאלינן באורים ותומים דבר איסור והיתר שאינו מענין המלחמה גם כי לא נמצא נשאלנו, גם זה תלוי בו דבר המלחמה כשימצא למי לשאלו לא נשאל לאורים ותומים. כן נראה לי לדעת רש"י ז"ל. נראה דגרסינן "הא בית דינו של שמואל קיים", רוצה לומר אותם אנשים שקיבלו ממנו ישיבתו שהניח אחריו, שהרי שמואל כבר נפטר. וכן כתוב בספרים. אבל בפרש"י כתוב "שמואל ובית דינו קיים".
